פרשת שמות 

פרשת שמות

"..וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה .. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה . ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות .. בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה .."

עוד לפני למעלה מ 3400 שנה בתיעוד ההסטורי הטוב ביותר עדים אנו לאנטישמיות - לשנאת היהודים עוד לפני היותם יהודים ועוד לפני התגבשם כעם. אותה שנאה לא ברורה מובילה את מלך מצרים עוד בשחר ימי ההסטוריה לבנות מחנות ריכוז ליהודים אליהם נשלחו הם לעבוד את המצרים.

בני ישראל פוגשים לראשונה בגזירה אכזרית ונוראה של השמדת עם, רציחת כל התינוקות הזכרים הנולדים למען הכחדת נצח ישראל . הציווי להרוג את התינוקות לא יוצא לפועל בדרכו הראשונה ועל כן מלך מצרים מצווה להשליך ליאור את התינוקות הזכרים הנולדים בכדי שאלו יומתו מיידית בטביעה. בני ישראל שיש לשער שעד כה הרגישו כי ארץ גושן זהו ביתם מותקפים בפתאומיות בשנאה כה עזה שביום אחד הופכת את עולמם, ילדיהם הנולדים מושמדים ועימם עומד להיות מושמד גם עם ישראל. האם הם מתמרדים? לא. בני ישראל מתרגלים להיות עבדים מהר מאוד ולוותר על זכותם להביא בנים זכרים לעולם. גם השאיפה הלאומית לשוב לארץ אבותם- ארץ כנען אולי לא עוברת במחשבתם עד לבואו של משה, גם אז מפאת "קוצר רוח ועבודה קשה" אינם מעוניינים בהתחלה כי "יפריע" לשגרת חייהם הקשה, משום שרוח לאומית אינה נושבת באפם.

ותיעוד הסטורי זה, עם כל העצב והאובדן שבו, מסמל את העומד להתרחש לעם ישראל וצאצאיו ברבות הימים. לאחר שתוקם ממלכת ישראל ותחרב פעמיים וצאצאי משה ודורו יוגלו לגלותם, יחלו אלו לנוע ולנוד בעולם. במסיעהם יגיעו לארצות רחוקות שם יתיישבו ולאחר דור או שניים ירגישו כי הנה הגיעו לנחלתם, אל השקט והשלווה , אל ביתם. שם נוכח השגרה ישכחו את תפקידתם ומהותם כעם לשוב את ארץ ישראל. והנה מרבית עם ישראל הנותרים יגיע אל אדמת אירופה, כ 3300 שנה אחרי גזרות פרעה, שם ישב הוא בין העמים וירגיש כי הנה ביתו הוא. בשנת 1896 יקום יהודי בשם בנימין זאב הרצל ויקרא להם, ליהודי גרמניה, פולין, אוסטריה ושאר ארצות השמד לקום ולשוב לירושלים ולארצם ולהקים את ביתם הלאומי, יקרא הוא לעשירי היהודים לקום ובכספם לרכוש את מולדתם ולזכור כי צאצאי בני ישראל המה וביתם איננו באירופה אלא בארץ ישראל, היא ארץ כנען אליה ברחו בני ישראל מגזרות פרעה. ואלו לא זכרו את אשר קוראים הם בספר התנ"ך ולא שמעו להזהרותיו בשל "קוצר רוח ועבודה קשה" ואשלייה ושכחה. כשהרצל הצליח רק לעורר את ציוני רוסיה ואלפים בודדים מיהודי אירופה והלך לעולמו מצאו עצמם יהודי אירופה בחלוף 30 שנה עם מציאות אחרת וגזירות עליהן הזהיר. קם מנהיג חדש בגרמניה אשר הקים ליהודים מחנות ריכוז וגזר גזירות השמדה לילדיהם ולעם היהודי כולו. ההלם היה מוחלט אך היהודים ברובם שוב לא התמרדו והלכו בשיירות למחנות ולהשמדה, חסרי כבוד עצמי ורוח לאומית שלא נשבה באפם. צאצאי בני ישראל שוב נחשפו לשנאה הנצחית לעם הגולה מארצו ורק שארית ניצוליו שבו אל ארצם, אל הארץ אשר המתינה להם בשיממונה 2000 שנה, היא ארץ ישראל.

ואנו היום, בחלוף דור, האם למדנו - בוודאי שלא. כיום עם ישראל רואה איך בניו הטובים עוזבים לאירופה ואמריקה לעבוד, לחיות בשקט, לעשות כסף. והאם זוכרים הם יום יום כי גורשו בעבר אבותיהם מאדמת ספרד, צרפת, גרמניה. האם זוכרים הם כי שם על אדמה זו צמחה גלות ישראל שנשלחה למחנות השמד כי לא זכרה את יעודה? האם יודעים הם שגם הם ונכדיהם יהיו נרדפים שם אם ירגישו כי זהו ביתם? האם שומעים הם באוזניהם את קריאתם של משה והרצל לעמם לצאת לארץ ישראל ולבנות שוב את ממלכת ישראל? כנראה שלא.

שמאי אמיר